מפגש צריך להסתיים בתחושת תנועה קדימה.
בעיני המטפל: נקודות למחשבה למטפלים
לא להיבהל משתיקות
שתיקה בטיפול יכולה להעיד על עומק רגשי, בלבול או צורך בעיבוד.
כמטפלים, חשוב לאפשר מרחב לשתיקה, לא למהר למלא אותה במילים.
אפשר לשאול בעדינות: "מה עובר עליך ברגע הזה?" או "האם יש משהו שתרצה לשתף כשיתאים לך?"
השתיקה יכולה להיות פתח להבנה עמוקה יותר.
הכרה בכאב של כל אחד מבני הזוג
לעיתים, כל אחד מבני הזוג מרגיש שהכאב שלו אינו מובן או מוערך.
חשוב להעניק מקום לכל אחד, להכיר בכאב שלו ולתת לו תוקף.
אפשר לומר: "אני רואה כמה זה קשה עבורך" או "הכאב שלך חשוב ונשמע כאן."
ההכרה בכאב יכולה לפתוח פתח לריפוי וחיבור מחודש.
עבודה עם כאב
התקווה היא מרכיב מרכזי בתהליך הטיפולי.
גם כשנראה שאין פתרון, החזקת התקווה מאפשרת תנועה ושינוי.
כמטפלים, אנו מחזיקים את התקווה עבור הזוג, גם כשהם מתקשים לראות אותה.
אפשר לשאול: "מה הייתם רוצים שיקרה ביניכם בעתיד?"
השאלה פותחת פתח לדמיון וליצירת מציאות חדשה.
בסיום כל מפגש, חשוב להדגיש את ההתקדמות שנעשתה, גם אם היא קטנה.
זה מחזק את התחושה שהתהליך מתקדם ומעודד המשך עבודה.
אפשר לשאול: "מה לקחתם מהמפגש הזה?" או "מה תרצו לנסות עד הפעם הבאה?"
הדגשת ההתקדמות מחזקת את המוטיבציה ומעודדת שינוי.
אז איך מסיימים מפגש? אפשר לסיים בשאלה חיובית, תזכורת למה כן עובד, או משימה קטנה לביצוע.
לדוגמה: "מה תיקחו מהמפגש הזה להמשך השבוע?"
התחושה שהם לא תקועים אלא בתהליך , מחוללת שינוי.
שינוי הסיפור
המטרה שלנו כמטפלים היא להציע לבני הזוג סיפור אחר מהסיפור השלילי שהם מספרים לעצמם.
במקום "הוא עצלן", אנחנו שואלים: “מה עבר עליו כשהוא בחר לא לפעול?”
אנחנו מחפשים את הכאב מאחורי ההתנהגות, ומספרים סיפור שמחזיר להם חמלה ואנושיות – בלי להצדיק.
הגישה: להבין, לא לתרץ. לפרש מחדש מתוך רצון לחיבור, לא לניתוח יבש.