תלונות של בני הזוג הבנת הכאב והשימוש ברוך:
בעיני המטפל
התלונות של בני זוג הן רק הסימפטום, לא הבעיה עצמה, הכאב אמיתי, אבל לא תמיד הסיפור שהם מספרים הוא מדויק או משקף את האמת כולה. התגובה שלנו כמטפלים היא להיות אמפתיים, רכים, לחפש את הטוב ולראות אותם בעיניים טובות. אדם כאוב רואה בעיקר את הרע – התפקיד שלנו הוא להזכיר לו את הטוב. אל ניפול לפיתוי להזדהות עם התלונה, היא לא לב העניין.
שאלת ה-1 עד 10 : המבט המתפעל שאלה רגשית עוקפת שכל- עד כמה אתה חושב שהיא מרגישה אהובה? ולהפך אנחנו שואלים כל אחד רק על השני, לא על עצמו, מחזירים את השאלה הזו שוב ושוב בכל תלונה , כי היא מציפה את לב העניין.
גם כשיש ריחוק, קונפליקט או משבר, רוב הזוגות שהגיעו לטיפול התחילו את דרכם מתוך אהבה.
המטרה היא לעזור להם להתחבר לזיכרון הזה ולהחזיר אליו רגש.
אנחנו מחפשים את רגעי החיבור, את מה שכן עובד, כדי לבנות עליו.
אפשר לשאול: “מה הכי אהבת בה בתחילת הקשר?” או “מתי בפעם האחרונה הרגשתם קרובים?”
זה יוצר ריכוך, תקווה ופתיחת הלב.
גם בזוגות שנראים “גמורים” , יש פוטנציאל אם יש רצון.
אל לנו למהר להאמין לתחזיות השליליות שהצדדים מביאים, זהו מצב זמני, לא סופי.
לעיתים משבר הוא קריאה עמוקה לשינוי וצמיחה.
התפקיד שלנו: להחזיק את התקווה עבורם כשהם לא מסוגלים.
רגשות אינם נכונים או לא נכונים, הם פשוט ישנם.
ברגע שמטופל משתף איך הוא מרגיש, אנחנו לא מתקנים, לא שופטים ולא מנסים לשנות , רק מקשיבים.
תגובה מומלצת: “זה בטח לא היה קל להרגיש ככה” או “אני מבין שזה מאוד פגע בך”.
כך בונים מרחב בטוח שבו הצדדים מרשים לעצמם להרגיש ולשתף.
כשמטופלים אומרים דברים כמו "אין סיכוי שזה יעבוד", "אני כבר לא אוהב/ת אותו/ה", או "אני נשאר רק בגלל הילדים" , זה לא סוף פסוק.
זה סימן לעומק הכאב, ולא בהכרח מציאות קבועה.
חשוב להקשיב בלי להיבהל, לא להיבהל מהכעס או הייאוש , אלא לזהות את הקריאה מתחת למילים:
“כואב לי. אני מרגיש לבד. אני מיואש.”
התגובה הנכונה: להכיל, להחזיק, ולהאמין בשבילם כשקשה להם להאמין.
בטיפול זוגי אנחנו לא מתמקדים רק באדם א' או ב', אלא בקשר עצמו.
הקשר הוא מערכת שיש לה צרכים, פצעים, צמיחה.
אפשר לשאול: "מה הקשר שלכם צריך כרגע כדי להחלים?"
אנחנו מטפלים ב"אנחנו", ולא רק ב"אני" ו"אתה".
גישה זו יוצרת תחושת אחריות משותפת ולא האשמה הדדית.
בטיפול, ברגע שאחד מבני הזוג מרכך את עמדתו, משתף רגש או מגלה פגיעות , לרוב הצד השני מגיב בהתאם.
כמו דינמיקה של מראות , הרגש מתגלגל הלאה.
לכן חשוב לעודד שיתוף אותנטי, גם אם הוא קשה.
אפשר לשאול: "מה היית רוצה שהוא ידע על מה שעובר עלייך באמת?"
יש נטייה לחשוב שטיפול זוגי הוא "לפתוח את הכול", אבל לא תמיד זה נכון או יעיל.
יש נושאים שפחות רלוונטיים, ויש נושאים שדווקא בהם מסתתר הלב של הכאב.
אנחנו כמטפלים מכוונים את השיח למהות, למה שמקדם שינוי וחיבור, ולא לפרטים קטנים שגורמים לסחרור.
מומלץ לשאול: "מה הכי היית רוצה שיתקן ביניכם?"
בזמן סערה, המטפל הוא מי שמחזיק את הביטחון , גם כששני הצדדים מבולבלים או כואבים.
המטפל שומר על יציבות, על חמלה, ועל ראייה רחבה, גם כשיש מתחים בחדר.
היכולת להיות שם בנוכחות רגועה ונעימה משפיעה ישירות על הדינמיקה הזוגית.
זוגות מרגישים כשהמטפל סומך על התהליך, וזה מדביק אותם בתחושת תקווה.
לפעמים, הכאב האמיתי נמצא דווקא במה שלא מצליחים להגיד.
מאחורי שתיקה, ציניות, או האשמה, יש רגשות שלא מקבלים מקום: פחד, עלבון, כמיהה.
המטפל מקשיב גם למה שנמצא בין השורות, בשפת הגוף, בטון הדיבור.
אפשר לשאול: "מה אתה לא אומר בקול אבל מרגיש חזק בפנים?"
כאשר בן זוג מגיב בכעס, ריחוק או שיפוט, זה לעיתים קרובות נובע מכאב ישן, ולא רק מהמצב הנוכחי.
תפקידנו הוא לעזור לשני הצדדים לזהות:
“כשהיא אמרה את זה, מה זה עורר בתוכך?”
ברגע שמבינים מה מפעיל את התגובה, אפשר להתחיל לפרק אותה.
הבנה יוצרת חמלה, גם כלפי עצמנו וגם כלפי בן הזוג.
החזקה זוגית = להיות שם עבור שניהם.
לא להזדהות רק עם צד אחד, גם כשסיפורו מרגש יותר.
המשימה: לאפשר לשני בני הזוג להרגיש מובנים, נראים, בטוחים.
זה מצריך מאיתנו כמטפלים לשים בצד שיפוטים אישיים ולעבוד מהמקום המקצועי, המקשיב והמאזן.
אנשים רבים מגיעים לטיפול זוגי כדי שהשני ישתנה, אבל השינוי האמיתי מתחיל מבפנים.
כשאדם לוקח אחריות על החלק שלו, גם אם קטן , הדינמיקה משתנה.
אנחנו שואלים: "מה אתה מוכן לעשות אחרת השבוע כדי לקדם את הקשר?"
המיקוד עובר ממאבק לשליטה, ליוזמה ולבחירה.
לא משנה כמה קשה היה המפגש, הוא צריך להסתיים בתחושת תנועה קדימה.
אפשר לסיים בשאלה חיובית, תזכורת למה כן עובד, או משימה קטנה לביצוע.
לדוגמה: "מה תיקחו מהמפגש הזה להמשך השבוע?"